היום הוא שוב יום של אחד משיאי הטיול, עוד אתר מורשת שעליו שמעתי מזמן והנה אני עומדת לראותו. אתר חיילי הטרה קוטה. במהלך ההכנות קראתי חוות דעת מאד סותרות על האתר, ואני תוהה האם אהיה במתלהבים או במתאכזבים.
כשיצאנו מהמלון בבוקר תכננתי לתפוס מונית עד תחנת האוטובוסים (ליד תחנת הרכבת אליה הגענו אתמול).לא הצלחנו לתפוס מונית ברחוב אז לקחנו אוטובוס מקומי עם המון עזרה מאנשים טובים בתחנה, בלי מילה באנגלית. הם הצליחו להסביר לי איזה אוטובוס לקחת וכמה כסף לשלם. פריט המידע האחרון היה חשוב כי כשעלינו לאוטובוס הנהג הצביע על קופה להכניס בה את הכסף ובטח לא הייתי מצליחה לברר כמה צריך לשים שם.
הגענו לתחנת האוטובוס ומצאנו את קו 306 לחיילי הטרה קוטה. יש תור ארוך אבל הוא מתקדם ביעילות וב 10:15 אנחנו יוצאים לדרך. באוטובוס יש מדריכה או מי יודע מה היא, לא ברור, שחופרת ארוכות בסינית במיקרופון שלה ואוספת את התשלום. מצאנו באוטובוס גם זוג ישראלי, מבוגרים ממני בעשור בערך, מטיילים עצמאית. אחרי שעה בדיוק מורידים אותנו ליד הכניסה לאתר. הכניסה יקרה, 150 יואן (לפחות הילדון עדיין בחינם) ועוד 10 יואן כדי לנסוע באוטו חשמלי קטן את הדרך פנימה (לא חובה, ממש לא רחוק). היה עוד קצת תור לאוטו הזה ושם גילינו עוד קבוצה מאורגנת מישראל!! איזו הצפה.
אחרי כל הדרך הזו - אנחנו באמת שם. ההתרגשות שלנו קרובה לזו שהיתה בחומה.
בכניסה לא ממש הבנתי לאן ללכת – האמת שהאולמות ממש מול עיני רק לא הבנתי את זה. בסוף התאפסנו על עצמנו ונכנסנו לאולם 2. הלונלי אמר שיש כאן מאות חיילים אבל אין כלום, רק מעט שברים. אולי היו מאות חיילים ופונו משם, זה לא ברור לי. בצד יש כמה ארונות זכוכית עם חיילים אמיתיים, הזדמנות לראות מקרוב. זה מתחיל להיות מרשים, בקטנה:
בכניסה לא ממש הבנתי לאן ללכת – האמת שהאולמות ממש מול עיני רק לא הבנתי את זה. בסוף התאפסנו על עצמנו ונכנסנו לאולם 2. הלונלי אמר שיש כאן מאות חיילים אבל אין כלום, רק מעט שברים. אולי היו מאות חיילים ופונו משם, זה לא ברור לי. בצד יש כמה ארונות זכוכית עם חיילים אמיתיים, הזדמנות לראות מקרוב. זה מתחיל להיות מרשים, בקטנה:
 |
| החיילים הראשונים שלנו, מעטים ושבורים |
 |
| חיילים בתצוגה בארונות זכוכית באולם 2 |
משם עברנו לאולם 3, שם יש מעט מאד חיילים כי הוא קטן, אבל הם עומדים ויש סוסים ואנחנו מאד מתלהבים.
ואז...
 |
| אולם 3, עם הסוסים |
ואז עשינו הפסקת אוכל.
ואז...
ואז אולם 1. אנחנו נכנסים וצבא עומד לפנינו. בדיוק כמו שכתוב בספרים. אפילו אם הרבה פה משוחזר, אנחנו לא חושבים על זה. פשוט עומדים ומתפעלים. נשימתנו נעתקת. הילדון ממש מתלהב. הוא שואל שאלות ורוצה לשמוע כל מה שאני יודעת על האתר. שלפתי את הטאבלט שהועמס מראש בחומר וסיפרתי לו. אנחנו מקיפים את בור החפירה הגדול. בצד הרחוק יש קבוצת חיילים ששוחזרו מהרבה שברים ויש הסבר גדול בתמונות וסינית איך נעשתה העבודה. הילדון מתעמק שלב שלב ומנסה להבין מהתמונות, אני פשוט ממשיכה להסתכל בפסלים ולספוג עוד ועוד כדי שהכל ייחרט בזכרוני.
 |
| אולם 1 |
אנחנו מקיפים עד הסוף, מנסים לספוג כמה שיותר לפני שנצא.
 |
| אתר הבאר שנחפרה ובזכותה נמצא האתר |
בסוף יוצאים מאולם 1 ונכנסים עוד לביקור קצר במוזיאון האתר
 |
| כרכרת סוסים מפוארת, מוצגת במוזיאון |
היינו למעלה משלוש שעות באתר! היה נהדר ומומלץ בלב שלם.
ביציאה אפשר להצטלם עם תלבושות מסורתיות של קיסר. זה משהו שנפוץ מאד בסין, מקומות כאלה שאתה יכול ללבוש בגדים מסורתיים כלשהם, בהקשר המתאים למקום (קיסר, שחקן אופרה סצ'ואנית, מה שמתאים) ולהצטלם. פה פעם ראשונה שראיתי שאפשר לצלם במצלמה שלי, לא רק לקנות תמונה מקצועית, אז הלכנו על זה. בטח אפשר לבקש את זה גם במקומות אחרים. זה היה זול יותר וגם נתן לי הרבה יותר תמונות.
חזרנו למקום בו ירדנו מהאוטובוס ועלינו על אוטובוס שהיה שם. הסדרנית אמרה שהוא נוסע לשיאן. המספר שונה מזה שבבוקר ולא הייתי לגמרי רגועה. האוטובוס הזה עוצר המון והסדרנית כל הזמן צועקת לעבר אנשים ברחוב שיאן שיאן ומזמינה לעלות, הזוי לגמרי. חששתי שעלינו על קו איטי אבל אחרי שעה ורבע היינו חזרה בשיאן.
המשכנו את היום בטיול קצר על החומה הרחבה כאוטוסטרדה, וחזרנו שוב לשוק לבקשתו של הילדון. טיילנו בו עד הקצה וחזרה, וכשחזרנו כבר היה חשוך ומגדלי התוף והפעמון היו מוארים, מקסים מאד גם אם קצת קיטש.
 |
| החומה |
 |
| בניין שאהבתי מהחומה |
תכננתי במקור לאכול ארוחת דמפלינג במסעדה המפורסמת פה – היינו ממש לידה, אבל הייתי כל כך עייפה שפשוט לא יכולתי לאכול כלום ונאלצתי לוותר. שוב חזרנו עייפים אך מרוצים לאכסניה.
 |
| מגדל התוף |
 |
| מגדל הפעמון |
הביקור בשיאן היה ממש קצר מדי מבחינתנו. כמובן שבטיול מאורגן בו הכל דחוס יותר ניתן היה להספיק יותר בזמן הנתון אבל בקצב הנינוח שלנו נותרו בחוץ תוכניות משמעותיות כמו ביקור בפגודת האווז הגדול שם יש מופע מזרקות בערב, כמובן ארוחת הדמפלינז, וטיול יותר רציני על החומות (שהיינו בקטע יחסית מעאפן שלהם מבחינת הנוף). נראה שיום אחד אשוב לשם. השאלה האם בביקור הבא אצליח להינתק מהשוק המוסלמי המקסים כדי לראות דברים נוספים.
לסיום עוד משהו שאהבתי בשיאן - את רמזורי הולכי הרגל, האדום עומד והירוק הולך:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה