ביום ראשון בבוקר יצאנו ברגל לעבר תחנת הרכבת של גווילין, שם ממתין לנו מיניבוס שיקח אותנו לדזאי שבאיזור לונגשאן – איזור טראסות האורז.
השיטה המקובלת בסין, כבר למדנו, היא לשלוח צילום של המיניבוס, הנהג ולוחית הרישוי, אבל אנחנו מגיעים למגרש החניה והוא עמוס מיניבוסים. לך תמצא. מישהו מהמקומיים רואה אותנו מחפשים ושואל אם אפשר לעזור. אני מראה לו את התמונות בחשש מה שהוא ינסה לסחוב אותנו להסעה אחרת, יקרה יותר או איזו רמאות כזו, אבל תוך שניה הוא מוביל אותנו למקום הנכון.
אנחנו מתיישבים בנוחות בשורה האחרונה של המיניבוס שרוב מושביו כבר מלאים ואני מרוצה מהמקום המרווח, ואז מגיעה משפחה שלמה, אמא, אבא, סבא, ילדה ותינוקת וכל אלה מצטרפים למיניבוס גם הם. אז היה קצת צפוף, אבל זו היתה אחת הנסיעות המרתקות בכל הטיול. בשעה הראשונה הילדון עסוק בטאבלט ואני מגלה שאבי המשפחה שיושב לידי דובר אנגלית סבירה. למדתי שהם מעיר בשם סאהא או סאחה (או משהו כזה). הם נסעו ברכבת כ 17 שעות לגווילין עם התינוקת והילדה (זו בת 8 וזו בת 8 חודשים)!! כל הכבוד. באו לחופשה של שבוע באיזור. בזכות התינוקת שבזרועותיו התחלנו לדבר על גידול ילדים. האבא היה המום לשמוע שבישראל מקבלים קצבת ילדים או בלשונו "המדינה משלמת לכם כי יש לכם ילד?". נראה שגם חופשת לידה בתשלום אין בסין. אם הבנתי נכון האמא חזרה לעבודה כחודש אחרי הלידה והסבא מטפל בתינוקת. הוא סיפר שהם מאד שמחים על השינוי בחוק שאיפשר להם ללדת בת שניה.
בינתיים הבחורה הצעירה שיושבת לפני הילדון מציצה עליו מדי פעם וכל הזמן אומרת לי כמה הוא חמוד. באמצע הנסיעה המשפחה עשתה חילופי מקומות ולידי ישבו האמא והילדה הגדולה, וזמן קצר אחר כך הילדון מאס בטאבלט ואז התחילה השמחה באמת. הבחורה שלפני הילדון זכתה עכשיו במלוא תשומת ליבו והם התחילו לשחק יחדיו, בעיקר בצילומי סלפי. הילדה הסינית נפטרה מביישנותה והצטרפה לחגיגה. הילדון השתעשע עם התינוקת, עשה לה פרצופים, וכל המיניבוס (כולל עוד זוג נחמד מפורטוגל שישב לפנינו) היה עליז והתגבש.
כשהגענו לדזאי יצאנו ל"טרק" קצר של שעה לגסטהאוס שהזמנו מראש בכפר טיאנטו. נפרדנו מהמשפחה בצער. כל שאר יושבי המיניבוס הלכו לאותו מקום אז צעדנו יחד – אנחנו, 4 סטודנטים סינים צעירים שהשתגעו על הילדון וסיפקו לו תעסוקה מלאה וגם "שק קמח" כל אימת שרק ביקש.. והזוג מפורטוגל.
אנחנו מתיישבים בנוחות בשורה האחרונה של המיניבוס שרוב מושביו כבר מלאים ואני מרוצה מהמקום המרווח, ואז מגיעה משפחה שלמה, אמא, אבא, סבא, ילדה ותינוקת וכל אלה מצטרפים למיניבוס גם הם. אז היה קצת צפוף, אבל זו היתה אחת הנסיעות המרתקות בכל הטיול. בשעה הראשונה הילדון עסוק בטאבלט ואני מגלה שאבי המשפחה שיושב לידי דובר אנגלית סבירה. למדתי שהם מעיר בשם סאהא או סאחה (או משהו כזה). הם נסעו ברכבת כ 17 שעות לגווילין עם התינוקת והילדה (זו בת 8 וזו בת 8 חודשים)!! כל הכבוד. באו לחופשה של שבוע באיזור. בזכות התינוקת שבזרועותיו התחלנו לדבר על גידול ילדים. האבא היה המום לשמוע שבישראל מקבלים קצבת ילדים או בלשונו "המדינה משלמת לכם כי יש לכם ילד?". נראה שגם חופשת לידה בתשלום אין בסין. אם הבנתי נכון האמא חזרה לעבודה כחודש אחרי הלידה והסבא מטפל בתינוקת. הוא סיפר שהם מאד שמחים על השינוי בחוק שאיפשר להם ללדת בת שניה.
בינתיים הבחורה הצעירה שיושבת לפני הילדון מציצה עליו מדי פעם וכל הזמן אומרת לי כמה הוא חמוד. באמצע הנסיעה המשפחה עשתה חילופי מקומות ולידי ישבו האמא והילדה הגדולה, וזמן קצר אחר כך הילדון מאס בטאבלט ואז התחילה השמחה באמת. הבחורה שלפני הילדון זכתה עכשיו במלוא תשומת ליבו והם התחילו לשחק יחדיו, בעיקר בצילומי סלפי. הילדה הסינית נפטרה מביישנותה והצטרפה לחגיגה. הילדון השתעשע עם התינוקת, עשה לה פרצופים, וכל המיניבוס (כולל עוד זוג נחמד מפורטוגל שישב לפנינו) היה עליז והתגבש.
כשהגענו לדזאי יצאנו ל"טרק" קצר של שעה לגסטהאוס שהזמנו מראש בכפר טיאנטו. נפרדנו מהמשפחה בצער. כל שאר יושבי המיניבוס הלכו לאותו מקום אז צעדנו יחד – אנחנו, 4 סטודנטים סינים צעירים שהשתגעו על הילדון וסיפקו לו תעסוקה מלאה וגם "שק קמח" כל אימת שרק ביקש.. והזוג מפורטוגל.
הטראסות עצמן קצת איכזבו. ידעתי שאפריל זו תקופה די גרועה – הן יבשות ורחוקות שנות אור מהמראות המהממים בתמונות של המקום שמצולמות חודש-חודשיים אח"כ. לפחות בשביל הילדון כל הטיול היה חוויה ראשונית נהדרת: המסלול בהרים בין כפרים, ההליכה למקום לינה שמרוחק מרחק של שעה מהכביש כך שחייבים לצעוד אליו עם התיק (לקחתי תיק קטן כמובן) וכמובן החברים הסינים החדשים. מבחינתו הטראסות היו נפלאות.
ההליכה לא היתה קלילה אבל הגענו ומצאנו גסטהאוס פשוט ונחמד. הגיע זמן לצהריים ובתפריט לא היה כלום כלום כלום שהילדון מסכים לאכול. למרבה המזל הנחתי שזה יקרה והבאתי איתי את הפסטה שקניתי בסופר המערבי בצ'נגדו. המבשלות כמעט טיגנו אותה בשמן עמוק... למרבה המזל הן היססו שנייה לפני וקראו לי למטבח. איזה מזל אחרת היה לי ילד גווע ברעב ועצבני מאד.
אחר הצהריים תכננו לטייל בשבילים באיזור, אבל שילמנו את מחיר התיק הקטן שנארז לטיול הזה. הילדון שיחק עם הברז, פתאום יצא זרם חזק והג'ינס שלו התרטב קשות ויצא משימוש. הוא נאלץ ללבוש את הטריינינג שאמור היה להיות פיג'מה כי לא היו בגדים נוספים. התחלנו לטייל ומהר מאד הוא התלכלך בבוץ והיה לו לא נעים ומבאס. הוא ביקש לחזור לגסטהאוס ולא רצה לטייל יותר. התבאסתי, אבל לא היה מה לעשות. העברנו את אחר הצהריים בבטלה נעימה מול הנוף. שיחקנו רביעיות בלי סוף...
בבוקר חשבתי אולי לעשות בכל זאת טיול – ההסעה חזרה רק ב-11:30, אבל בסופו של דבר המשכנו להתבטל מול הנוף. חזרנו לגווילין במיניבוס עם פדרו וקרלה, הזוג הפורטוגלי מהחבורה. הפרידה מהחברים הסינים (שהמשיכו במיניבוס אחר ישר ליאנגשו) היתה מלאת חיבוקים ומרגשת. גם הפרידה מפדרו וקרלה אחרי ארוחת צהריים יחד בגווילין היתה מלאת חיבוקים ונשבענו לשמור על קשר. טיול הטראסות בהחלט נרשם כאחת החוויות היפות של הטיול – מה שמראה שגם אם הנוף רחוק מלהיות בשיאו ההנאה יכולה להיות בהחלט בשיא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה